החלטה בתיק הע"ז 1500/08 - פסקדין

1.         כנגד הנאשמים הוגשו 3 כתבי אישום שעניינם העסקת עובדים זרים ללא היתר במועדים שונים וזאת בניגוד להוראת סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק עובדים זרים התשנ"א - 1991. בסיום פרשת התביעה טענו הנאשמים כי אין הם צריכים להשיב לאשמה וכי יש לזכותם מכל סעיפי כתב האישום וזאת בהתאם להוראות סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982.

2.         לטענת הנאשמים, אין בידי המאשימה כל ראיה לכך כי העובדים הזרים שנתפסו באתר כמפורט בכתבי האישום, עבדו אצל הנאשמים, לא הוצגו תלושי שכר, תשלומי ביטוח רפואי או כל עדות או ראיה אחרת הקושרת את העובדים נשוא כתב האישום לנאשמים ואף העובדים עצמם ציינו כי הם אינם עובדים אצל הנאשמים ולא ידעו לציין מי הוא  מעסיקם.

הנאשמים הוסיפו וטענו כי המאשימה לא עשתה ולו במקצת כדי לברר את שאלת זהות מעסיק העובדים וכי הטענה כי הם הועסקו על ידי הנאשמים נטענה כלאחר יד והיא בלתי מבוססת.

3.         הנאשמים הוסיפו וגרסו כי טענותיהם שלפיהן לא העסיקו את העובדים וכי התקשרו עם חברות קבלניות אחרות, לא נבדקו כלל ע"י המאשימה וזו בחרה אף שלא לחקור את נציגי החברות הקבלניות האחרות.

עוד טוענים הנאשמים כי החקירה בוצעה ללא ממונה על החקירה ובאופן רשלני.

לטענת הנאשמים עם תום פרשת התביעה לא עמדה המאשימה בנטל המוטל עליה להוכיח ולו לכאורה את אשמת הנאשמים ואין בראיות שהציגה כדי לבסס את ההרשעה אפילו אם ינתן בהם מלוא האמון ויוענק להם מלוא המשקל הראייתי. על כן, יש לזכות את הנאשמים מכל אשמה.

4.         מנגד טענה המאשימה כי בשלב הזה עליה להציג ראיות במידה היוצרת מערכת הוכחות ראשונית המעבירה את נטל הבאת הראיות מן התביעה אל הנאשם ואין בשלב הזה כל רלוונטיות למידת משקלן של הראיות לכאורה כל עוד לא הופרכו.

5.         לעמדת המאשימה הוגשו כנגד הנאשמים שלושה כתבי אישום נפרדים כאשר בכל אחד מהם הוגש "תיאור מקרה" שנערך בזמן אמת על ידי מפקח מטעם המאשימה והיווה בסיס לעדותו בפני בית הדין. מתיאורי המקרה עולה, כי במועדי הביקורת נתפסו פועלים זרים העוסקים בעבודות בניית שלד ללא היתר עבודה.

עוד הוצגה מטעם המאשימה הודעת עובד אשר הנאשמים בבקשתם זו מסתמכים עליה בטענתם לפיה העובדים לא ידעו לציין מי העסיק אותם. לעניין זה מציינת המאשימה כי משהפנו הנאשמים לתוכן הודעתו של העובד יש לעיין בכולה ולהיווכח כי העובד ציין שהמעסיק שלו עובד עם חברת אבו דוגוש (הנאשמת 1).

המאשימה מוסיפה וטוענת כי מן העדויות עולה, כי היה מנהל אגף, אשר היה אחראי על כל החקירות באגף והעבודה בוצעה בצוותים כאשר אחד מאנשי הצוות שימש כראש צוות ואחראי על החקירה ואין מדובר בחקירה רשלנית.

לטענת המאשימה, חוזי ההתקשרות שהציגו הנאשמים לא היו חתומים, אין כל עדות שהחשבונית שהוצגה אכן הונפקה בפועל בגין תשלום עבור העובדים שנתפסו במקום וכי הנטל להוכיח זאת מוטל על כתפי הנאשמים. לדבריה, משעולה מהעדויות והראיות כי הנאשמת 1 התקשרה עם בעל הנכס לבניית ביתו וכי בהמשך להתקשרות זו פנתה הנאשמת 1 לוועדה לתכנון ולבנייה בלהבים והודיעה שהיא מקבלת על עצמה את האחריות לביצוע עבודות בניית השלד וערכה כתב כמויות (סיכום פגישה בין בעל הנכס למהנדס מטעם הנאשמת ת/28; כתב כמות ת/29; תכנון קונסטרוקציה ת/30; הודעות בעל הנכס ת/31-ת/32; הסכם בוררות בין בעל הנכס לנאשמת 1 ת/33), הרי שהמאשימה הרימה את הנטל להוכיח את היסוד העובדתי הנדרש שלפיה שימשה הנאשמת 1 מעסיקתם של העובדים בכל אחד מכתבי האישום. עוד ציינה המאשימה כי מתעודות עובד הציבור עולה כי העובדים שהו בארץ ללא היתר (ת/20, ת/8 ו-ת/25).

לטענת המאשימה הרימה אף את הנטל להוכיח את קיומו של היסוד הנפשי הנדרש. לאור העובדה כי משידעו הנאשמים כי העובדים אינם אזרחי ישראל ותושביה וגם לאחר הביקורת הראשונה שערכו מפקחי המאשימה במקום, לא טרחו לבדוק היטב האם ברשות העובדים אישורי עבודה כדין אלא בחרו לעצום את עיניהם ולהמשיך להעסיק עובדים תושבי שטחים.

6.         באשר לנאשמים 2 ו-3, טוענת המאשימה, כי מהראיות עולה, שהנאשם 3 שימש כמנהל וכאחראי מטעם הנאשמת 1 לטיפול בעניין העובדים הפלשתינאים ואילו הנאשם 2 הינו בעליה של הנאשמת 1 ודי בכך כדי להקים את החזקה הנדרשת בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק עובדים זרים, התשמ"א-1991.

7.         הוראות סעיף 158 לחוק סדר הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, קובעות כי:-

            "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו - לאחר שניתן לתובע להשמיע את דברו בעניין; הוראות סעיפים 182-183 יחולו גם על זיכוי גם לפי סעיף זה".

על מנת לזכות את הנאשם בשלב זה, יש לבחון האם אין בראיות שהוגשו מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה אפילו ינתן בהם מלוא האמון ויוענק להם מלוא המשקל הראייתי.

הלכה היא, כי די בקיומן של ראיות דלות להוכחת יסודות העבירות המיוחסות לנאשם כדי לחייב את הנאשם להשיב לאשמה (ראה י. קדמי " על סדר הדין הפלילי", חלק שני, עמ' 1049 והפסיקה שם).

8.         טענת ב"כ הנאשמים כי לא הוצגה כל עדות וראיה הקושרת את העובדים נשוא כתב האישום לנאשמים, על פניה אינה מדוייקת. משאין חולק כי הנאשמת 1 היא החברה הקבלנית המחזיקה באתר הבנייה, הרי שקמה החזקה הפסוקה שהיא המעסיקה של העובדים שנתפסו באתר והנטל עליה לסתור קיומה של חזקה זו .

בשלב זה, על יסוד הראיות שהוצגו בפני בית הדין, טרם ניתן לקבוע כי הנאשמת 1 הרימה את הנטל המוטל עליה לסתור את טענת המאשימה וטרם ניתן לקבוע כי הוטל בטענה זו ספק סביר. מכאן, כי לא ניתן בשלב זה לקבוע על פי הדברים כי מכלל הראיות עולה לכאורה שהנאשמת 1 אינה מעסיקתם של העובדים שנתפסו באתר וכי לא עברה כל עבירה.